אפריקה ישראל: הסטודנטים הניגרים משתלמים בחקלאות בשער הגולן

ביום הראשון לפרק ההכשרה החקלאית בישראל יצא עומר עבדול חמיד ג'הור (29), סטודנט ניגרי לכלכלה חקלאית בשנה הרביעית ללימודיו, לעבודה בשטח. במטע הוא למד להפתעתו הגדולה כיצד מרכיבים עצי אבוקדו ומנגו ויוצרים למעשה עץ חדש לחלוטין.

"לא יכולתי להפסיק להתפעל", הוא אומר. "למשפחה שלי יש מטע גדול מאוד של מנגו בניגריה. התברר לנו כי הזן שנטענו לא היה סיפור הצלחה גדול ולכן שקלנו לעקור ולנטוע מחדש, אך היה עלינו להחליט אם אנחנו מוכנים להפסיד חמש שנים של פרי עד שעצי המנגו החדשים יתחילו להניב.

"והנה בישראל, באופן כמעט מקרי, מצאתי את התשובה ממש ביום הראשון, כשיצאתי לעבודה במטע עם דני ממנחמיה. דני, אדם מקצועי מאוד, ניגש לעץ נטוע וביצע בו הרכבה שתחסוך שנים של יובש. לא יכולתי להתאפק וכבר באותו הערב טלפנתי הביתה וסיפרתי להם מה ראיתי. היה לי די ברור שבבית ירימו גבה ויפקפקו במה שכאן נראה לכם בסיסי כל כך".

עומר לומד בפקולטה לכלכלה חקלאית באוניברסיטת יולה בעיר באותו שם במדינת אדמבה שבצפון ניגריה, המשרתת למעשה את כל האזור הצפוני של המדינה. הוא הגיע לכאן במסגרת שיתוף פעולה ראשון מסוגו בין ממשלת ניגריה לישראל, והוא חלק מקבוצה של כ-50 סטודנטים הלומדים איתו באוניברסיטה היוקרתית, הנחשבת לאחת משלוש המובילות בניגריה. הקשר עם מכללת כנרת, שבה הם לומדים כעת יום בשבוע, נוצר ביוזמת יצחק אורן, שהיה שגריר ישראל בניגריה.

לפי התוכנית, הסטודנטים ישהו בארץ 11 חודשים ויגורו ויעבדו בקיבוץ שער הגולן שבעמק הירדן. חוץ מיום בשבוע במכללה, הם עובדים כחמישה ימים בשבוע בענפי החקלאות במשקי האזור.

לפרויקט שותפים גם המרכז לשיתוף והדרכה חקלאית בינלאומית במשרד החקלאות (סינדקו), משרד חוץ, שגרירות ישראל באבוג'ה, שגרירות ניגריה בתל אביב, המועצה האזורית עמק הירדן, המועצה האזורית עמק המעיינות ומועצות אזוריות נוספות.

"מהשדה לכיתה"

עומר הוא בן השבט המוסלמי פולאני, הכולל כ-10 מיליון איש, ושפת אמו גם היא מכונה פולאני. בקמפוס האוניברסיטאי ביולה הלימודים מתנהלים באנגלית, שהיא שפתה הרשמית של ניגריה רבת הלאומים והשפות. אביו של עומר הוא מושל המחוז, והמשפחה שולטת בשטחים נרחבים מאוד. לעומר אין מושג בכמה דונמים מדובר ואינו סבור שמישהו מהם טרח אי-פעם לברר זאת.

אף שגדל בבית אמיד מאוד, החלום שלו תמיד היה להיות חקלאי. רוב אדמות המשפחה מושכרות לאיכרים קטנים וגדולים, אבל אביו השאיר לו די שטח כדי שיוכל לפתח את המשק שלו כשיסיים את לימודיו.

איזו חקלאות יש באזור?

"קודם כל, באזור שלנו אין מחסור במים כמו אצלכם: אצלנו יורדים הרבה מאוד גשמים במשך חצי שנה, כך שהצמחייה חזקה מאוד ומאפשרת לגדל עדרי בקר גדולים מאוד לצורך שימוש בבשרם".

לחקלאי ממוצע באזורו, הוא אומר, יש קרקע ששטחה 30-20 דונם, והגידולים מיועדים בעיקר לצריכה ביתית. חקלאות אינטנסיבית אין שם.

עומר, שנחשב למנהיג הקבוצה כאן בארץ, מודה כי לפני שהגיע להשתלמות בישראל הוא לא ידע עלינו יותר מדי. לדבריו, "באוניברסיטת יולה דיברו לא פעם על הרמה הגבוהה של הטכנולוגיה החקלאית בישראל - זה הכל". בראשו היתה תמונה של ארץ מודרנית מאוד, והסקרנות משכה אותו לכאן.

הופתעת כשהגעת לישראל ולעמק הירדן?

"עכשיו אני יכול לדבר על הדברים בחיוך, אך המפגש הראשון עם עמק הירדן היה קשה מאוד. נחתנו בחודש יולי, חום אימים, לא האמנו שיכול להיות חם כל כך. 45 מעלות כמעט בכל יום. אצלנו, באזורים שאנו גרים בהם בניגריה, הטמפרטורה מגיעה בשיאה ל-35 מעלות, וגם זה רק לפעמים. סבלנו מאוד, וגם האוכל אינו בדיוק זה שאנחנו רגילים אליו. הבנות

ממש בכו בימים הראשונים. רובנו באים ממשפחות מסודרות ולא עבדנו מימינו בעבודת כפיים בשדה".

גם החיים בשער הגולן היו בבחינת "חיה מוזרה" עבורם. עומר די נבוך כשהוא מספר על ההפתעה הבאה: "אני מגיע מאזור מוסלמי, והמשפחות אצלנו פוליגמיות. והנה כאן אני פוגש משפחות שבכולן לבעל יש רק אישה אחת, והאישה הזאת גם עצמאית מאוד".

מה תיקח איתך בחזרה לניגריה?

"את סיפור ההרכבה של העצים, כמובן, אבל הדבר החשוב ביותר שלמדתי כאן זה לסמוך על עצמי. הגעתי לכאן עם הרבה ידע, אחרי הכל אני כבר 4 שנים באוניברסיטה. אבל המיוחד בלימודים כאן הוא שהמרצים שלנו אינם אנשי תיאוריה אלא חקלאים שמגיעים לכיתה היישר מהשדה, אנשים אמיתיים עם ידע מעשי - וזה משמעותי מאוד בעיניי".

ביקשנו מעומר לדבר על השוני שבין חיי הכפר בניגריה לבין החיים בשער הגולן. "באזור שאני בא ממנו בניגריה מגדלים הרבה פרות, אבל הן לא סגורות ברפתות כמו אצלכם; הן רועות בשטח, כי יש אצלנו הרבה מאוד שטחי מרעה. התרשמתי מאוד מכך שאתם מצליחים לגדל פרות בתנאים אינטנסיביים במדינה שהיא בעצם מדבר. במישור החברתי התרשמנו מהפתיחות. המשפחות בשער הגולן פתחו את דלתותיהן בפנינו, וכל סטודנט אומץ על ידי משפחה".

למחרת השיחה הזאת ירדנו למטע הבננות של שער הגולן כדי לצלם את עומר וחבריו בפעולה. עומר ניצל את ההזדמנות כדי להוסיף: "די עצוב שיש לכם חקלאות מוצלחת כל כך - והבנים שלכם פשוט לא רוצים לחזור ולהמשיך את המפעל הנהדר הזה. הבנתי שהם מסתובבים בעולם ואחר כך עוברים לעיר. ומה יקרה לחקלאות הנהדרת שפיתחתם כאן?".

את דבורה יוסף, סטודנטית למדעי המזון בשנה הרביעית ללימודיה, פגשנו בבית האריזה לאבוקדו שבצמח, שם היא עובדת עם סטודנטיות ניגריות נוספות. דבורה מגיעה מדרום המדינה והיא בת השבט ירובה, מהגדולים בשבטי במדינה.

מה שמעת על ישראל לפני שהגעת לכאן?

"גדלתי בבית נוצרי וחונכתי על ארץ הקודש, אז כשהגעתי לכאן ביקרתי בירושלים והתרגשתי מאוד. גם התפלאתי שאנשים בקיבוץ אינם דתיים - הם עצמאים מאוד בחשיבתם, ואני שמחה לחיות במחיצתם. החיים בקיבוץ יפים מאוד והרצון שלהם לתת לנו כל כך הרבה ממש מרגש. אחזור הביתה עם הרבה מאוד ידע".

היו לך כאן גם רגעים קשים?

"היו לי רגעי משבר לא מעטים. אני והחברות שלי מעולם לא עבדנו עבודת כפיים. רובנו ממשפחות מבוססות, והיה לנו די קשה. עכשיו כשאני מטלפנת הביתה אני מספרת בשמחה על החיים הפשוטים שחברי הקיבוץ מנהלים".

"סקרנים מאוד"

חיים חרמוני מכנרת הוא מנהל התפעול של פרויקט הסטודנטים הניגרים. גם הוא מודה שההתחלה היתה קשה: חוץ מהחום, האוכל וצורת החיים השונה, הקושי הגדול לדבריו היה הצורך לעמוד בלוח הזמנים. "זה מרכיב שבתרבות שלהם פשוט חסר", הוא אומר. "לקח זמן עד שהם הפנימו שלא ייתכן שהאוטובוס ימתין להם, אלא הם צריכים להמתין לאוטובוס".

חרמוני מנסה לאפיין את הסטודנטים השונים: "יש הבדל תרבותי בין הנוצרים למוסלמים שבחבורה. המוסלמים חרוצים יותר, אך הנוצרים נוחים יותר לשכנוע. אין לי ספק שכולם לומדים כאן הרבה. המפגש עם החקלאות הישראלית המודרנית ועם החברה הקיבוצית הוא חוויה חד-פעמית, והם יחזרו לארצם עם יכולת לנהל ענף עצמאי בשיטות מודרניות. כשקשה להם אני אומר להם: 'חבר'ה, אני יודע שקשה, אבל מה שלא תעשו במו ידיכם כאן, לא תוכלו לבקש מהעובדים שלכם בניגריה לעשות'".

מי שבעצם הרימה את הכפפה בעקבות פנייתו של יצחק אורן, השגריר לשעבר בניגריה, היתה המכללה האקדמית כנרת שבעמק הירדן. דגנית ליש, מנהלת היחידה ללימודי תעודה במכללה, אומרת שלצורך הכשרת הסטודנטים המכללה מיישמת מודל של חונכות חקלאית הנהוג באזורים אחרים, בערבה למשל - אך שם הפרויקט מיועד למשתלמים ממזרח אסיה, ואילו בעמק הירדן מדובר לראשונה בסטודנטים מאפריקה.

אילו עקרונות הנחו אותך בבניית התוכנית האקדמית?

"המטרה היתה להקנות לסטודנטים ידע על כל אחד מענפי החקלאות, בשילוב התנסות אישית בחקלאות מודרנית. הכוונה היא לניתוח קרקע, איך מבצעים בדיקות קרקע, השקיה וסוגי קרקע, הגנת הצומח, דישון, מחלות צמחים, מיחזור מים, הרכבות במטעים, גידול בננות, בתי רשת, תרביות רקמה, חקלאות אורגנית, גידול דגים ועוד".

כיצד הסטודנטים מגיבים לתוכנית שלכם?

"הם חבר'ה סקרנים מאוד, יודעים להקשיב וכל הזמן שואלים שאלות. אחרי הכל, הקבוצה הזאת היא נבחרת של תלמידים מצטיינים, שסומנה מתוך שכבה שלמה של סטודנטים אשר הגישו מועמדות לפרויקט. הם מגלים עניין בכל, כולל במסכת היחסים הסבוכה בין יהודים לערבים במזרח התיכון".

מתברר כי למרות שהסטודנטים לומדים במכללת עמק הירדן - ומדובר בקמפוס סואן למדי - הם לא פוגשים את הסטודנטים הישראלים, משום שכאשר הם מגיעים ללמוד במכללה בימי שישי, היא כמעט ריקה.

הפרויקט ימשיך בשנה הבאה?

"פרופ' אחמד סאני יחיה מאוניברסיטת יולה, שביקר אצלנו באחרונה, סיפר שהביקוש ללימודים באוניברסיטה שלהם גדל מאוד השנה, כי הסטודנטים מגלים עניין רב בהשתלמות בישראל - כך שאני יכולה להניח שיהיה לזה המשך".

מהן מסקנות הביניים מהטיפול במחזור הראשון?

"בין היתר למדנו שבעתיד יהיה עלינו להיערך טוב יותר למציאת מקומות תעסוקה על פי תחומי ההתמחות של הסטודנטים, אף שיש מקצועות שאין לנו יומרה למצוא לסטודנטים תעסוקה בהם, כמו יערנות. למדנו גם שיש להשקיע בהכשרתם בתחום המחשבים. הם מכירים מחשבים, אבל לא מכירים עיבוד תמלילים וצרכים אחרים הכרוכים בתהליך הלימוד. יש סטודנטים שבשכר עבודתם בארץ כבר רכשו מחשב נייד".

"היבול נרקב"

פרופ' יחיה, שהגיע לארץ כדי לבקר את תלמידיו, הוא מוסלמי בן שבט אוסה, שמונה כ-50 מיליון איש - כשליש מאוכלוסיית ניגריה. התמחותו האקדמית היא בתוצרת בעלי חיים. לדבריו, ניגריה - פדרציה של 36 מדינות - מחולקת ל-3 אזורים חקלאיים, הנבדלים מאוד זה מזה מבחינת האקלים: בצפון יבש מאוד, עם כמות משקעים מוגבלת מאוד, כ-44 ס "מ בשנה; במזרח לח מאוד ולכן הוא לא כלכך מתאים לחקלאות; ובמערב יורדים גשמים רבים.

הגידולים המרכזיים במדינה הם סויה, תירס, כותנה, אורז ובטטות. מגדלים שם גם בקר, צאן וארנבות לצורכי מאכל. הייצוא החקלאי של המדינה הענקית הזאת כולל בעיקר מנגו, פפיה, בננות ודגים, והם גם מוכרים מעט מוצרי חלב למדינות השכנות.

מה ידעת על החקלאות בישראל לפני שהחלטתם לשלוח את הסטודנטים להשתלמות כאן?

פרופ' יחיה: "ידעתי שהחקלאות בישראל מפותחת מאוד - כולם מדברים על כך, ובפרט על שיטות ההשקיה המקובלות אצלכם".

שיטות הגידול שלנו שונות מאוד מאלה המקובלות בניגריה?

"הבננות שלכם לא כל כך שונות מהבננות שלנו, רק סדר הגודל שונה. עליי להודות שאתם מצטיינים בגידול בננות. ראיתי כיצד מכסים את האשכולות במעטה פלסטי ואיך משקים בטפטוף ומגדלים בננות בבתי רשת. אצלנו כל מערכת הטיפול ביבול אחרי הקטיף לוקה בחסר: החקלאי, שיש לו חלקה קטנה יחסית, קוטף את האשכול ולוקח אותו אליו הביתה להבחלה (הבשלה מלאכותית, ע.ר). הוא משתמש באופניו לנשיאת הפרי, בחמור או בפרה הרתומה לעגלה, ולא פעם הוא פשוט מניף את האשכול על הכתף והולך מרחק גדול למדי עד ביתו. שם הוא מבחיל את האשכול ורק אז מוציא אותו למכירה בשוק.

"התרשמתי מאוד מכך שהחקלאים שלכם מבצעים בעצמם את כל העבודה שאחרי הקטיף - וחוסכים כך את איש הביניים, שמרוויח אצלנו יותר מאשר החקלאי. אצלנו, אגב, כמעט לא רואים טרקטור בשדה, כי את החריש מבצעים בעזרת פרות".

מצבו הכלכלי של החקלאי בצפון ניגריה טוב מזה של החקלאי בדרום, שם חסרות אדמות והאקלים לח מאוד. בדרום המגדלים מתמחים בעיקר בפולי קקאו ובשמן דקלים. "הבעיה המהותית בצפון היא המחסור במים", אומר פרופ' יחיה. "באחרונה חל שינוי במדיניות הממשלה והיא מקימה סכרים על הנהרות הגדולים באזור ניג'ר ואחרים, כדי לייצר מים להשקיה. השינוי התחולל לאחר שהממשלה הבינה כי אספקת מים לחקלאים תשפר גם את מצבה הביטחוני של המדינה, שכן החקלאים לא ייאלצו להגר לערים הגדולות כדי לחפש פרנסה ולא יהפכו בהן לגורמים המערערים את השקט".

ניגריה נחשבת לאחת המדינות העשירות ביותר בנפט. האם לפחות חלק מההכנסות האדירות הללו מופנה לשיפור רמת חייהם של החקלאים בפריפריה?

"הממשלה מקצה תקציבים לשיפור החקלאות, אבל חסר אצלנו הרבה מאוד ידע חקלאי וידע לגבי ניהול של מערכות שיווק יעילות. אחוז גדול מהתוצרת פשוט נרקב במחסני האיכרים, ללא יכולת לשווק אותו. לו היו לנו אמצעי שינוע יעילים וזמינים, מצבם של החקלאים היה הרבה יותר טוב. אנחנו מחפשים אנשים שיהיו מוכנים להשקיע בפיתוח הנושאים הללו".

המודעות לצורך בהכשרה מקצועית גרמה להנהלת האוניברסיטה לעבור בכפרים, לזהות בהם את התלמידים בעלי הכישורים ולהזמינם ללמוד במוסד. הסטודנטים מגיעים מרקעים שונים לחלוטין ומדתות שונות, והם דוברים שפות שונות.

איך אתה מתרשם מתחושת הסטודנטים שלך בשער הגולן?

"אני יודע שבהתחלה היה להם די קשה, אבל כאשר שאלתי אותם מי מהם רוצה לחזור איתי הביתה, אף אחד לא הצביע".  

הכותב: עמי רוז'נסקי, קו למושב-זמן מעריב