הפורטל הישראלי לחקלאות טבע וסביבה

חדשות חקלאות, טבע, סביבה וההתיישבות הכפרית מדור החדשות


ביהמ''ש מרחיב הגדרת ''עיסוק חקלאי'' בקרקע המינהל


השופט דן מור דחה את תביעת מנהל מקרקעי כנגד הנתבעים, חקלאים מכפר אז''ר, לסילוק יד ולהריסת כל המבנים שעליהם וכן לצו מניעה קבוע המונע מהנתבעים לעשות כל שימוש שאינו חקלאי במקרקעין. ''כאשר המינהל התיר להקים חממה, ממילא התיר שימוש חקלאי; כעת אין הוא יכול לטעון שמשתלה מסחרית, עסק לשזירת פרחים ופינת ליטוף חיות מהווים שימוש חורג''

מערכת פורטל החקלאות  27-4-2011


בפסק דין המביע עמדה נחרצת כנגד מדיניות מנהל מקרקעי ישראל, דחה השופט דן מור את תביעת המנהל כנגד הנתבעים (תומר אהרון ויצחק עיון - חקלאים מכפר אז"ר)  לסילוק יד ולהריסת כל המבנים שעליהם וכן לצו מניעה קבוע המונע מהנתבעים לעשות כל שימוש שאינו חקלאי במקרקעין.

מנהל מקרקעי ישראל התבססו על הטענה כי הנתבעים הפרו את הוראות חוזה השכירות הן בהעברת זכות השימוש והחזקה במקרקעין מהנתבע 1 לנתבע 2 (שהם קרובי משפחה) והן בכך שהשימוש, אינו חקלאי. לפיכך דרש המנהל דמי שימוש ראויים של מעל 2,000,000 ש"ח.

בית המשפט אימץ את עמדת הנתבעים, שייצגו על ידי עורכות הדין איריס אלקוצר וסיגל עזריה תמיר ממשרד עורכי דין אלקוצר I עזריה תמיר, דחה את התביעה והעניק פרשנות מרחיבה למונח שימוש חקלאי.

עמדת עורכות הדין כנגד התנהלות המנהל הייתה נחרצת – לטענתן, הדעת אינה סובלת כי במדינה מתוקנת יתנהל גוף מנהלי, מנותק ומורם מעם, ללא ביקורת ופיקוח, בניגוד לכללי מנהל תקין ומדיניות ממשלתית ולא מהסס להגיש תביעות בגין שימוש חורג כנגד החקלאים, עובדי האדמה המבקשים לפרנס את משפחותיהם.

עורכות הדין סברו כי בתביעה הספציפית שהוגשה כנגד הנתבעים, כמו רבות אחרות שהוגשו בשנים האחרונות על ידי המנהל, נראה היה כי המנהל מנסה "להרוויח" מחדלונו בייצור מדיניות, חדלונו בהתנהלות פקידותית ושתיקתו הארוכה נוכח הפעילות החקלאית המפתחת ומנסה "לעשות עושר ולא במשפט" על גבם השחוק מעמל והקושי של החקלאים. נדמה כי השליט מאס בנתיניו ואין בהם צורך עוד. הכצעקתה?

טענתו העיקרית של המינהל נסבה נגד הפעילות בחלקה: משתלה מסחרית בשם "יהלום", חוות ליטוף חיות בשם "גן גורים", עסק לשזירת פרחים ומחסן לציוד אירועים. בעקבות דליקה בסוף 2006 הופסקה פעילות המתקנים, אך רובם עודם עומדים על תילם והמינהל ביקש להורות על סילוקם.

השופט שבחר להטיח ביקורת נוקבת על מדיניות המנהל, דחה מכל וכל את טענות המנהל וקבע כי " המינהל התיר בניית מבנה חממה במקום, דהיינו, המינהל מכיר בחממה כמבנה חקלאי. מבנה זה שימש לגידול צמחים ומכירתם. אין חולק כי גידול צמחים ופרחים היינו שימוש חקלאי, שהרי אין כל הבדל בין גידול צמחים כירקות ופירות ובין גידול צמחי נוי."

"כך אף בעניין שזירת פרחים, המהווה חלק בלתי נפרד מהעיסוק בגידול צחי נוי ושיווקם, וכן אף לעסק המחסן המשמש את ציוד המשתלה ועסקי הפרחים, והמהווה חלק בלתי נפרד מהעיסוק בצמחים, גידולם ומכירתם."

לגבי עסק ליטוף החיות. קבע השופט כי התביעה נכשלה בניסיונה להחריג עיסוק זה מכל בית גידול חקלאי אחר לחיות בית. ''כפי שרפת או אורוות סוסים הינה בגדר עיסוק חקלאי, כך גם מקום לגידול והחזקת חיות מסוגים שונים, שהפקת ההכנסות מגידולם הינו כ"גן ליטוף". אם השפנים, העגלים ושאר בעלי החיים היו מוחזקים במקרקעין לשם שיווק בשרם, לאחר שחיטתם, הייתה נחה דעת נציגי המינהל,''

אך כשהפקת ההנאה מהחיות הינה בליטופם על ידי ילדים ונוער – הדבר חורג מהמותר? האם זכאי המינהל להכתיב למתיישבים את הדרך בה ינסו להתפרנס מעצם גידול חיות הבית, כשמעשה הגידול בוודאי שאינו חורג מתחום החקלאות? התשובה לכל, לדעתי, חייבת להיות שלילית.

השופט קובע נחרצות כי העיסוק המודרני בחקלאות הופך לתעשייה ממש, ואם מבקש המינהל למצוא את קו הגבול בין שימוש כזה או אחר, וספק אם יעמוד במשימה שכזו, עליו לטרוח ושנות את ניסוח הסכמי המשבצת. וברור שאינו יכול לחפש ולמצוא את הקו המפריד רטרואקטיבית, על דרך הפרשנות של לשון חוזים שנחתמו שנים רבות קודם לכן.

בית המשפט פסק כי המינהל אינו רשאי, מחד, להותיר בחוזי המשבצת הגדרה רחבה וחסרת גדרות ל- "עיסוק חקלאי" ומאידך, לבוא, חדשות לבקרים, ולתבוע סילוק יד ממגדלים שעיסוקם נראה לנציגיו כבלתי רצוי, ובעיקר בדרך שיווקם את התוצרת החקלאית.

סוף דבר:

התביעה למעשה העלתה לדיון את הגדרת המונח חקלאות, התפתחותו לאורך השנים והקדמה, התמודדות רשויות השלטון בכלל והמנהל בפרט עם הגדרת המונח והתאמתו לחקלאות בת ימינו וצרכי המתיישבים. למרבה הצער עצם הגשת התביעה חושפת את אזלת ידו של מנהל מקרקעי ישראל בכל הנוגע להתנהלות מנהלית ראויה ותקינה לאורך שנים, מציגה באור זרקורים בוהק את העדר המדיניות של המנהל בכל הנוגע לשימושים חקלאיים, את ההתנהלות הפקידותית העולה לכדי שערורייה, את העדר האכיפה של המנהל עצמו במשך שנים, דבר שהשתרש כנוהג, ואת האפליה האסורה בה הוא נוהג כלפי החקלאים. ואם לא די בכל אלה, אזי לא בחל המנהל, לאחר כמעט 7 שנות שיהוי, המהווים קצה קוצו של חדלון מתמשך של עשרות בשנים, בהן לא טרח ולו ובמאומה בכל הנוגע לקביעת מדיניות ונהלים, התאמתם לשינויים חברתיים מחד או מדיניות ממשלתית מאידך, המנהל כמלך עריץ/רודן – באטימותו הוא נוהג, באדישותו מתנהל – ובשרירותו תובע תשלומים מהחקלאים, כאילו היו נתינו.

פסק הדין דוחה בתוקף את תביעות המנהל כנגד החקלאים, ומעניק כאמור פרשנות מרחיבה למונח שימוש חקלאי.