בחלקיה הראשונים של התייחסות התנועה לוועדת רוטקופף הוצגה מערכת היחסים שנרקמה בין ההתיישבות למוסדות היישוב והמדינה, עם כינונה. זהו החלק האחרון:
"מרבית היישובים לא ביקשו מלכתחילה את רישום הבעלות בקרקע על שמם, ועל כן היו צדדים לחוזה תלת-צדדי רגיל. תשתית רעיונית זו, שגובשה בשנות העשרה של המאה ה-20, השתמרה במגזר החקלאי עד לסוף שנות השבעים. במרוצת הזמן, ואגב שימורה של מערכת חברתית-כלכלית חקלאית ריכוזית, סוציאליסטית ומשותפת להתיישבות ולממשלה, הפנים הציבור העירוני, ברובו, ערכים ליברליים אינדיווידואליים. לפיכך נקבעה המדיניות הבסיסית של המינהל באותם שנים כצנטרליסטית ומגויסת למאבק הלאומי במגזר החקלאי, במיוחד זה השיתופי, בעוד במגזר העירוני חלה הפרטה הדרגתית, וחוזקו זכויות החוכר.
עוצמה וזהות אינטרסיםיש להבין כי למגזר העירוני, צורפו במהלך השנים ישובים חקלאיים רבים אשר הפכו עם השנים לערים, כאשר זכויותיהם הצבורות היו זהות לזכויותיהם הצבורות של ישובים שנשארו חקלאיים. אמון ונאמנות תהליך זה התרחש בשיא עצמתה הפוליטית של תנועת העבודה, ומשום כך הוא לווה בביטחון מלא של המתיישבים שיש זהות עניינים בינם לבין קובעי המדיניות במוסדות השלטון. כאשר זכויות החוכרים העירוניים הוסדרו בהדרגה ברישום שעל פי חוק המדינה, כבר ישבו מרבית המתיישבים החקלאים עשרות שנים על הקרקע, עיבדוה והשקיעו בה את הונם ואונם. הם לא היו ערים דיים לחקיקתו של חוק המקרקעין תשכ"ט 1969, אשר ביטל את חוק הקרקעות העות'מני והפקיע מן התושבים החקלאיים - בלא שהיו ערים לכך - את זכויותיהם כמעבדי קרקע המחזיקים בה בפועל, ואולם, חרף האידיאולוגיה הסוציאליסטית והמסירות לעניין הלאומי, מעולם לא התיימרו המוסדות המיישבים להפקיע מידי המתיישבים את הביטחון בקשריו אל האדמה שהוא דר בה ומעבדה.
בגידת האליטותאכן, הקניין העליון בקרקע נחשב היה, בעיני רבים באותה תקופה, בלתי ניתן למכירה מטיבו, ואולם למתיישב הייתה תמיד שמורה הזכות לחזקה בלעדית, שהקנתה לו חופש משקי. חכירת הקרקע הלאומית, שהיא המשטר שהובטח למתיישבים, ואשר מימושו נדחה מסיבות שונות נועדה להיות קרובה במידת האפשר למשטר של בעלות. כך הסביר ד"ר גרנובסקי, יו"ר הקרן הקיימת לישראל: "... שואפת הקרן הקיימת לשוות לחכירה, ככל האפשר, אופי של בעלות. אין שיטת חכירה זאת הופכת את הקרקעות לנכסים קפואים ומשועבדים עד צאתם מכלל המחזור הכלכלי. אין חכירה זאת מקפחת את חופש הפעולה המשקית של החוכר… כך הופכת זכות זו לנכס, העובר מיד ליד, ככל קניין של בעלות" (ד"ר גרנובסקי). הולכת-שולל סיפורם של המתיישבים החקלאים בארץ ישראל, אם הוא מסופר בהגינות ההיסטורית הנדרשת, חייב לעמוד על קדימות הזיקה לקרקע, מבחינה מוסרית ומבחינה היסטורית כאחד, ביחס להסדרים המשפטיים שמכוח חוק המדינה. לא המדינה היא זאת שהעניקה למתיישבים את הזכויות בקרקע, כדין שליט המעניק חסד לנתיניו, כיוון שהמתיישבים הם אלה שכבשו את הקרקע בעבודתם והעניקו אותה לפרויקט הציוני. כך כהתרחשות היסטורית בפועל, וכך על פי תפיסה יסודית ומושרשת של הקניין כמוסד חברתי. לפיכך צריך לברר באיזו שיטת משפט, באיזו מדינה המתיימרת לכבד את עצמה ואת ראשוניה, חלוציה, בוניה, מישביה, מקימיה, מקריבי נפשם למענה – היו מתייחסות האליטות בעצמן, במשטמה כזו, באיבה כזו, בציניות כזו, בחוסר התחשבות שכזה כלפי אלה אשר חרפו נפשם במשך עשרות שנים, כדי לקבוע בגופם את גבולותיה, כדי להשקות בזיעתם ובדמם את ראשוני שדותיה, מטעיה, פרדסיה, וגני הירק שבה ?
מול הזרםעל העם היהודי, בישראל ובתפוצות, לזכור, ויזכרו גם נושאי המשרה במדינה ומעצבי דעת הקהל כי גבולות מדינת ישראל לא נקבעו בעזרת פטרולים צבאיים או לאחר קרבות מפוארים במלחמת הקוממיות אלא 20-30 שנים קודם לכן, במקומות שבהם התיישבו החלוצים, נאחזו בציפורניים באדמה הצחיחה שגאלו, חרשו בה תלמים, והרוו בזיעתם את חריצי האכזב שחרצו בה בציפורניהם. איזו כפיות טובה יכולה להיות חמורה יותר, מההתנכרות הגסה והמכאיבה של העידן האחרון, אותו מובילות כל אותן אליטות, בחדוות ניצחון ושמחה לאיד?! וכך אם נרצה או לא, באִבחה אחת הפכו החלוצים שהקריבו למעננו את כל אשר היה להם, ללא שמץ של רכושנות אישית או סקטוריאלית, לקורבנות הקרבתם התמימה? משה סמילנסקי, איש המושבה רחובות היה זה שהנפיק את התזכורת-הציווי 'אם חקלאות כאן - מולדת כאן' אשר טרם פג תֹקפה, ודומֶה כי עם הזמן היא רק הולכת ומשתבחת.
שלושת חלקי המאמר נכתבו על בסיס עבודות שכתבו גדעון ויתקון, עו"ד מיכי דרורי, פרופ' גבריאלה שלו, פרופ' רון שפירא, עו"ד ארז לבנון, ופרופ' ארנון סופר.
גיבש וערך - רזי יהל, מטה הקרקעות
