תביעה תקדימית: בגבעת שפירא דורשים עיגון זכויות בקרקע

בעלי נחלות במושב גבעת שפירא שבעמק חפר, פנו בתביעה תקדימית נגד קרן קיימת לישראל ומנהל מקרקעי ישראל, בבקשה לחייבם להקנות זכויות חכירה למושב וחבריו בחוזה ל-49 שנים, ולהעניק למושב ולבעלי הנחלות זכויות שיביאו לידי ביטוי את השקעותיהם במקרקעי המושב.

מייסדי גבעת שפירא היו סוחרים זעירים מתל אביב שפעלו להגשמת הרעיון הציוני, כמו רבים מבני המעמד הבינוני, באמצעות הקמת נקודות התיישבות על הקרקע באזור עמק חפר. בשנת 1933 הם קיבלו מהקרן הקיימת לישראל שטח בור של כ-800 דונם שלא היה ראוי לחקלאות או להקמת יישוב אך הם החלו להכשירו בכוחות עצמם ובאמצעות מימון עצמי. חברי האגודה השביחו את הקרקע והתאימו אותה לשימוש חקלאי ולהקמת יישוב במקום ובין היתר הקימו תשתיות של מערך מים, דרכי גישה והם פעלו להגן על אדמות המושב ולסלק פולשים. בשלב ראשון נטעו פרדס ובשנים מאוחרות יותר הקימו בריכות לגידול דגים.

בניית הבתים וההתיישבות במקום נדחתה למשך מספר שנים בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה אך בתי המגורים נבנו וההתיישבות נעשתה באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת.

בהסתמך על מסמכים ומידע שנאסף בארכיונים שונים נערכה חוות דעת שמאית כלכלית על ידי פרופ' יקיר פלסנר מהפקולטה לחקלאות ברחובות ושמאי המקרקעין משה ברנע. בהתאם לממצאיהם הסתבר כי השקעות האגודה וחבריה עד אמצע שנות ה-50 בהשבחת הקרקע היו פי 4 מאשר עלות רכישת קרקעות המושב ע"י קק"ל.

מחוות הדעת עולה כי אדמות עמק חפר (ואדי חווארת כשמו דאז) שנרכשו בשלב הראשון, מומנו באמצעות תרומת יהדות קנדה. עלות רכישת 1 דונם הסתכמה כדי 4 לא"י ועלות ההשקעות של קק"ל הסתכמה כדי מחצית לא"י נוספת.

בחוות הדעת של המומחים מפורטת גם הקונספציה הכלכלית שהיתה נהוגה באותם ימים אצל הגורמים המיישבים. בין מעצבי המדיניות היה ד"ר אברהם גרנובסקי (גרנות) – משפטן וכלכלן ולימים אף יו"ר דירקטוריון קק"ל אשר קבע כי שוויה של הקרקע מתהווה מעלות רכישתה ועלות השבחות היסוד שהושקעו בה. מכיוון שהיה ידוע לכל, כי עלויות ההשבחה היו גבוהות לעין ערוך ופי כמה וכמה מעלות רכישת הקרקע עצמה.

המידע הנוכחי שנתגלה על ידי המומחים בתביעה שהוגשה על ידי מושב גבעת שפירא מתווסף למידע אחר שנחשף בשנים האחרונות על ידי יישובים רבים אחרים המשתייכים ליישובי המעמד הבינוני שהיו בעלי אמצעים. אותם יישובים קיבלו סיוע פחות מזה של קיבוצים ומושבים אחרים שהתיישבו באזורי הספר ובמקומות בהם הקרקע היתה קשה לעיבוד (אזורי ביצות ואזורי הר) – אך שם הקרקע היתה גם זולה יותר.

בכתב התביעה שהוגש טוען המושב כי בתקופה שלאחר קום המדינה הוכרו הוצאות השבחת הקרקע כחלק ממחירה ומוכרים אף פסקי דין של בית המשפט העליון אשר קבעו כי יש לראות בהוצאות הפיתוח חלק בלתי נפרד משווי הקרקע.

בחוות הדעת של המומחים פרופ' יקיר פלסנר ומשה ברנע הם קובעים שלצורך קביעת שווי הזכויות האמיתי בקרקע של הקק"ל ושל המתיישבים יש לשחזר את ההשקעות בפועל של כל צד והיקף ההשקעה המצרפי של כל צד (רכישה והשבחה) יחושב בהשוואה לזה של הצד השני. בדיקה השוואתית זו מצביעה על היקף ההשקעות של כל צד ואת חלקו הראוי בזכויות בקרקע.

חברי המושב גם טוענים כי אין להפלותם לרעה ביחס לזכויות בקרקע שהוענקו במסגרת הרפורמה האחרונה לבעלי הזכויות במגזר העירוני שלא השתתפו ברכישת הקרקע והשבחתה. ולכן יש לראות את השקעותיהם בקרקע כדמי חכירה ראשוניים המעניקים להם זכויות בעלות בקרקע בשעור של לפחות 80% מבעלות.

התובעים טוענים עוד כי מוסד ה"נחלה" ההיסטורית אינו יכול להתקיים היום על פי עקרונות העבר, כאשר היא שימשה כיחידה כלכלית שיש ביכולתה לפרנס משפחה אחת וכפועל יוצא מכך נאסרה חלוקתה בין ילדי בעלי הנחלה ויורשיהם. לדבריהם, הרווחיות החקלאית היום אינה מאפשרת קיום בכבוד של משפחה אחת מעיבוד שטח הנחלה ולכן יש לאפשר להעביר ולהוריש את הזכויות בנחלה לכלל יורשי הנחלה ללא מגבלה. התובעים מוסיפים וטוענים כי בהיעדר רווחיות חקלאית יש לאפשר לבעלי הנחלות שימושים בקרקע שאינם חקלאיים ולהשאיר לרשויות התכנון את הסמכות לקבוע בתוכניות מתאר מהם השימושים המותרים.

עוה"ד גד שטילמן, המייצג את התובעים, אומר כי התביעה מאפשרת לביהמ"ש להשוות את זכותם בחלקת המגורים לאלו שבמגזר העירוני. "יש לבטל את כל הסעיפים בחוזה מול המנהל המקנים לו סמכות לקבוע בהחלטות מועצה מגבלות המשנות את זכויות בעלי הקרקעות לרעה מעת לעת. נראה כי היה ויתקבלו טענות התובעים בתביעה זו, יהווה הדבר "מהפכה" שתשפיע על מאות מושבים ולמעלה מ-30,000 בעלי הנחלות".