במשפט שהתנהל בבית משפט השלום בבית שאן פסקה השופטת עיריה מרדכי כי חברת ריסוס אשר ביצעה עבודות להדברת עשבים שוטים בסמוך לגדר המערכת של מושב רוויה, הינה האחראית לנזקים שנגרמו לגידולים חקלאיים בחממות של שלושה חקלאים מהמושב, זאת בעקבות ''ריסוס רשלני, שכלל רחיף של חומר מסוכן וגרם לצריבות בגידולים.''
שלושת התובעים במשפט הינם חקלאים ממושב רוויה המצוי בתחום שיפוטה של המועצה האזורית עמק המעיינות, שהחזיקו בחממות לגידול צמחי בזיל (בזיליקום) בשטח החקלאי שבו.
היישובים שבתחום שיפוטה של המועצה ובכלל זה המושב, מוקפים בגדרות מערכת לצורכי בטחון, ועל פי הנחיות פיקוד העורף, על המועצה לדאוג לתחזוקה השוטפת של גדרות המערכת וסביבתן, כולל ביצוע עבודות ריסוס תקופתיות, לשם מניעת צמיחתם והתפשטותם של עשבים שוטים, סביב ובאזור הגדרות.
ביום 28/12/04, ביצעה חברת ''א.ש. שבו חברה קבלנית לעבודת פיתוח בע"מ'' את הריסוס באזור גדר הביטחון של המושב, על פי חוזה התקשרות עם המועצה, ובהזמנתה. חלק מהגדר ואזור הריסוס נמצא בסמיכות לחממות של חקלאי המושב, כולל החממות של שלושת החקלאים.
בסמוך לגמר עבודות הריסוס, התגלו בגידולי הבזיל של החקלאים נזקים אשר באו לידי ביטוי בצריבות שנמצאו על עלי הצמחים שגדלו בשטח החממות, ואשר הובילו לטענתם, לפסילתם לשיווק (בחו"ל ובארץ).
השופטת מרדכי קבעה כי קביעותיהם והערכותיהם של אנשי המקצוע השונים מטעם החקלאים, ושל אנשי המקצוע מטעם משרד החקלאות אשר ראו את הנזקים על העלים, בסמוך לגמר ביצוע הריסוס, ואבחנו את מקורם בקוטלי עשבים (ללא קשר לכל מחלה או מזיק אחר), היו אמינות עליה. כמו כן בדיקות המעבדה שבוצעו מאשרות ומצביעות על התאמה בין שיירי חומר הריסוס, "אלבר סופר" ו/או הרכיב הפעיל (2.4D), רכיב מסוכן אשר נמצא בצמחים שבתוואי גדר המערכת, ובגידולי החממות. עוד קבעה השופטת כי אין מחלוקת שהריסוס בוצע בפועל, בתנאי רוח לא נאותים.
השופטת הבהירה כי החברה הקבלנית שביצעה את העבודה אחראית לנזק שנגרם לגידולי התובעים עקב הריסוס הרשלני מהטעמים הבאים:
החברה לא הוכיחה כל אמצעי זהירות בהם היא נקטה בכדי להבטיח שתכשיר ה-"אלבר סופר", לא יימצא בין חומרי הריסוס המשמשים אותה, בשעת ריסוס גדר ביטחון הנמצא בקרבת חממות עם גידולים חקלאיים. השימוש בפועל בחומר הרחיף המסוכן הנטען, הוכח. מנהלה של החברה הודה בעצמו כי ידוע לו שמדובר בתכשיר שיש להימנע משימוש בו בקרבתם של גידולים חקלאיים, ובפרט בקרבתם של "צמחים רחבי עלים" וזאת בשל היותו "רחיף ומסוכן", הגם כאשר נעשה שימוש בכמות קטנה ממנו.
על פי חוות הדעת של השירות המטאורולוגי מהירות הרוח במועד הריסוס נעה בין 5 ל-10 קשר. כל המומחים, לרבות מומחה הנתבעים ציינו כי בתנאי רוח אלה יש להימנע מביצוע ריסוס, קל וחומר כאשר המדובר בתכשיר רחיף. על אף האמור, הוכח כי הריסוס בתנאים אלה על ידי החברה הקבלנית.
בעת ביצוע הריסוס, ניתן היה לראות בקלות את וילונות החממות הפתוחים. מבצע הריסוס מטעם החברה לא הודיע לבעלי החממות על הריסוס ולא ביקש מהם לסגור את הווילונות, בטרם תחילת ביצוע הריסוס עם החומר הרחיף המסוכן לגידולים, על אף כל מה שהיה ידוע לחברה אודות הנזק העלול להיגרם לגידולים.
השופטת מרדכי קבעה כי במקרה זה אין מקום להטיל על המועצה האזורית עמק המעיינות אחריות נזיקית ישירה ו/או שילוחית לפעולות שבוצעו על-ידי החברה הקבלנית, שעה שאין בנסיבות שהוצגו בפניה כדי להצביע על עילה המצדיקה הטלת אחריות. התביעה כנגד המועצה אזורית עמק המעיינות, נדחתה בגין העדר רשלנות.
כמו כן קבעה השופטת כי החברה הקבלנית וחברת הביטוח ''הפניקס'' אשר מבטחת אותה, אחראיות לפצות את החקלאים על נזקים אלו. החברה הקבלנית חוייבה בתשלום הוצאות משפט לשלושת התובעים ולמועצה האזורית עמק המעיינות.
פסק הדין עסק בשאלת האחריות בלבד, שעה ששאלת גובה הנזקים הושארה בשלב זה לצדדים לנהל מגעים מיידיים מחוץ לכותלי בית משפט.
