בשבוע שעבר חייב שופט בית המשפט המחוזי בירושלים רפאל יעקובי את משרדי הפנים, התמ"ת, החקלאות ופיתוח הנגב לשלם ל-74 חקלאים מהערבה התיכונה כ-13.5 מיליון שקל, בנוסף לחצי מיליון שקלים שכר טרחת עורכי דין, זאת בגין נזקים שלטענת החקלאים נגרמו להם בשל התנהלות המדינה שמנעה מהם העסקת עובדים זרים במספר שהיה דרוש להם בעונת 2001-2000.
התביעה הוגשה לקראת סוף שנת 2004 ע"י 60 חקלאים והועמדה על סכום כולל של 10,953,350 ש"ח. בסוף שנת 2005 התווספו לתביעה 14 חקלאים נוספים וסכומה הכולל הגיע ל- 14,155,858 ש"ח.
החקלאים טענו כי המדינה והפועלים מטעמה הפרו הבטחה שלטונית, הציגו מצגי שווא רשלניים ורשלנות בכלל, הפרו חובה חקוקה ופעלו בחוסר תום לב כאשר הבטיחו להם מכסה של עובדים זרים ולא עמדו בהתחייבותם. הנתבעים מצידם כפרו בכל אלה וטענו כי אין בסיס לחייבם בפיצוי לתובעים.
לפי פסק הדין, בשנות ה-90' ניסתה המדינה ליישם מדיניות של העסקת פועלים ישראלים באזור הערבה התיכונה. במסגרת זו הכין שירות התעסוקה תכניות להעסקת מובטלים באזור. אלא שאז התברר שהתוכניות אינן בנות מימוש ושיש לפתור את הבעיה באמצעות העסקת עובדים זרים. עשרות ועדות ממשלתיות שקמו לאורך השנים פירסמו קריטריונים שונים להעסקת עובדים זרים בערבה אך לא הביאו לפתרון מצוקת החקלאים.
ההליכים התנהלו בתחילה לפני שופט אחר, אשר הקדיש מאמצים מרובים לפתרון הסכסוך בדרכי פשרה. בתחילת הדרך אכן הייתה נכונות לבחון אפשרות כזו. במשך שנתיים הוקדש זמן רב לבחינת הסכמה הדדית לפנות לגישור, ולאחר מכן - פרק זמן משמעותי להליך גישור. בסופו של דבר הליך הגישור לא הניב פשרה, ולכן לא היה מנוס מהמשך ההליכים המשפטיים.
'הבטחה שלטונית' מחייבת כלפי התובעיםבשנת 2000 טענו החקלאים בערבה שהם זקוקים לכ-10 עובדים זרים בממוצע למשק. באותה שנה התחייב מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים דאז, הרצל גדז', בפגישה עם נציגי החקלאים, כי יאפשר להם להעסיק 2,000 עובדים זרים. אלא שבפועל, כפי שעולה מפסק הדין, איפשרו להם להעסיק 160 עובדים בלבד.
השופט יעקובי קבע כי מדיניות הממשלה בנוגע להבאת עובדים זרים נתונה לשיקול דעתה של הממשלה. עם זאת, לגבי הבטחתו של מנהל מינהל האוכלוסין לחקלאים קבע השופט כי "לדעתי יש לראות במה שעלה באותה פגישה משום 'הבטחה שלטונית' מחייבת כלפי התובעים. די בדברים שנכתבו בכתב ידו של גדז' על נייר רשמי של מדינת ישראל כדי להראות שאין מדובר בדברים בעלמא.'' עוד ציין השופט כי ''יש לזקוף לחובת המדינה את אי העדתו של גדז' לעניין זה. גדז' הוא זה שנתן את ההבטחה השלטונית לכאורה, הוא ידע מה הייתה כוונתו כשהחיל את נוהל הקיבוצים על ישובי הערבה, והוא יכול היה לשפוך אור על מלוא המהלכים שהובלו לכך, ובכלל זה גם על דברים שסוכמו בעל פה באותה פגישה מ 3.5.00- , דוגמת המכסה הכוללת של עובדים שהתיר.''
השופט ציין לשבח את החקלאים שעובדים ומתגוררים באזור הערבה: ''אזור הערבה התיכונה הוא חבל ארץ ייחודי במדינת ישראל. זאת בעיקר בשל הריחוק הגדול שלו ממרכזי אוכלוסיה. להדגמת העניין יצוין כי הערים הקרובות ביותר אליו – באר שבע ואילת – מצויות במרחק כ 120- ק"מ ממנו. האזור מתאפיין גם בתנאי אקלים מדבריים, שאינם פשוטים, והוא גם אינו מחובר לרשת המים הארצית. למרות כל האמור מצויים אנשים חיוביים ואמיצים, ובתוכם התובעים דנן, המאכלסים חבל ארץ זה, ומצליחים לפתח בו גידולים חקלאיים, אשר מהם עיקר פרנסתם.''
עוד כתב השופט: ''הנתונים המיוחדים של האזור, ובעיקר הריחוק כנ"ל, מביאים לתלות מוחלטת של החקלאים בו בהעסקת עובדים זרים. מספרם הקטן של החקלאים באזור לא מאפשר להם להשתלט בעצמם על כל העבודה, והריחוק מונע מהם העסקת פועלים ישראלים, תושבי הרש"פ או תושבים ירדנים. בהקשר זה יצוין, כי בשנות ה 90- ' של המאה ה 20- ניסתה המדינה ליישם מדיניות של העסקת פועלים ישראלים באזור. באותו שלב הכין שירות התעסוקה תכניות להעסקת מובטלים שם על בסיס יומי. התברר שתכניות אלה אינן בנות מימוש.''
לקריאת פסק הדין -
לחצו כאן
