עניין של הרגל. ביום חמישי הקרוב יתכנסו אנשי התעשייה הקיבוצית לכנס השנתי. גם השנה ישמעו איך בשנה החולפת היה הרבה יותר טוב ממה שיכול היה להיות, גם השנה ישמעו איך השמים מתקדרים, העתיד לוט בערפל ויש חשש כבד מפני מה שיקרה בארצות היעד לייצוא, בשערי המטבעות ובמחירי הסחורות. לא פשוט להיות איש תעשייה בתקופה הזו. את עמוס רבין, מנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית, פגשתי הפעם בבית התעשיינים, שאליו עבר האיגוד לפני זמן מה. אל האזהרות שמשמיע רבין כבר ארבע שנים, התווספו השנה גם אזהרות מפני השלכות מסוכנות של המחאה החברתית. "באוצר דחפו לנו דרך טרכטנברג מה שלא חלמו להכניס גם עוד אלף שנה". לא שמעתי ממנו מילה על עליית מס החברות, אבל נראה, שהתוכנית להוריד מכסים ולפתוח את המשק לייבוא חופשי מדירה שינה מעיניו.
מכירות התעשייה הקיבוצית בשנת 2011 יגיעו, על פי התחזיות המעודכנות של איגוד התעשייה הקיבוצית, ל-40.7 מיליארד שקל - היקף מכירות שמבטא גידול של 2.2% מהשנה הקודמת. בצד הגידול במכירות יגיע הרווח התפעולי ל-2.8 מיליארד שקל, ירידה של 15% ביחס לשנה הקודמת וחזרה לרמה של שנת 2007. בכלל, אחרי צמיחה מהירה ומבוססת ייצוא של התעשייה הקיבוצית בשנים 2000-2007 הגיעו השנים 2008-2011, שבהן במצטבר חל קיפאון במכירות, ברווחים ובהיקף הייצוא. כמובן, האשם המרכזי בקיפאון הוא המשבר העולמי שפגע בכלל התעשייה הישראלית, אך שערי המטבעות, מחירי חומרי הגלם וגורמים נוספים תרמו גם הם את תרומתם. בשורה התחתונה, לו היו ממשיכים מפעלי התעשייה הקיבוצית לצמוח בקצב של 13.4% בשנה, כפי שצמחו בשנים היפות של ראשית המילניום, היו עומדות היום מכירות התעשייה הקיבוצית על סך של 68 מיליארד שקל - 28 מיליארד או 70% מעל המכירות בפועל. לזכות התעשייה הקיבוצית יש לציין, כי בסיכום התקופה ולמרות המשברים, היא צמחה בקצב מהיר בהרבה מזה של כלל התעשייה בארץ.
"אפשר בהחלט להגיד, שלמרות הסערות אנחנו שורדים לא רע", מתייחס רבין לנתונים. "שני השווקים הגדולים שלנו - השוק האירופי וצפון אמריקה, שמהווים 70% מהייצוא, נמצאים במשבר ארוך וקשה. עצם העובדה, שאנחנו בקיפאון ולא בירידה, היא הישג בפני עצמו". בצד ההתמודדות עם השווקים במשבר, מציג רבין גם נתונים מעודדים לגבי הייצוא הקיבוצי לשווקים אחרים: גידול של 80% בייצוא ליפן, 27% בייצוא לסין, גידול ממוצע של 20% בייצוא לאפריקה, אוקיאניה ומזרח אירופה.
"מי שהובילו את הייצור בשנה החולפת היו מפעלי תעשיות המים, ביניהם מפעלים גדולים כמו נטפים, פלסאון, ברמד, עמיעד ועוד. בתעשייה הקיבוצית כ-40 מפעלים שעוסקים בתעשיות המים, ואלה חוו בשנה שחלפה צמיחה מהירה ומשמעותית".
בחלוקה גסה יותר לענפים נותר גם בשנת 2011 ענף הפלסטיק בראש, עם כ-50% מהיקף כלל המכירות. יחד עם ענף המזון וענף המתכת מגיעים שלושה תחומי הייצור המרכזיים ל-75% מפעילות התעשייה הקיבוצית.
מבחינת מספר המפעלים המשיכה מגמת הירידה מ-245 בשנה שעברה ל-236 בראשית 2011. מגמה זו נמשכת ברציפות מתחילת העשור הקודם, עת היו רשומים במשרדי האיגוד 346 מפעלים. מאז נסגרו או נמכרו מעל 100 מפעלים, וכמעט שלא הוקמו מפעלים חדשים. בצד הירידה המספרית עלה היקף המכירות הממוצע של כל מפעל לשיא של 140 מיליון שקל.
פחות מנהלים מקומייםמגמה נוספת שאפיינה את העשור האחרון הייתה עלייה במספר המפעלים, שבהם משולבים שותפים חיצוניים בבעלות. כיום, 50% בלבד מהמפעלים הקיבוציים נמצאים בידיים קיבוציות מלאות. 29% מהמפעלים נמצאים בשותפות עם גורם חיצוני, שמונה אחוזים מהם נסחרים בבורסה והיתר נמצאים בשותפויות קיבוציות או חיצוניות שונות. כאשר בוחנים את המפעלים בעלי היקפי המכירות הגדולים יותר, שיעור המפעלים שנמצאים בשותפות או בבורסה הופך גבוה משמעותית.
נתונים אלה לא מדאיגים את רבין שמציין, כי 82% מהמפעלים הקיבוציים עדיין נמצאים בשליטה (מעל 51% מהבעלות) קיבוצית. לא ברור אם נתונים אלה כוללים גם את נטפים, שנמכרה רק לאחרונה בשווי של כמעט מיליארד דולר ותופסת כמעט שבעה אחוזים ממכירות התעשייה הקיבוצית ללא המפעלים האזוריים.
"אני מודאג יותר מחלקם של המנהלים המקומיים במצבת המנכ"לים", הוא מציין. "עם כניסתי לתפקיד, לפני כשבע שנים, היה שיעור המנכ"לים 'מהבית' כ-70% ואילו היום מהווים המנכ"לים מהקיבוצים הבעלים פחות מ-50% מכלל המנהלים". נתון זה מפתיע במידת מה לאור העובדה, שדווקא בשנים אלה חלה הטבה משמעותית בתנאים הכספיים שלהם זוכים המנהלים הקיבוציים, בעקבות השינויים באורחות החיים. "חלק מההסבר נעוץ בקושי ובמורכבות הגדלים של הניהול כיום. רבים מהמפעלים הקיבוציים הם חברות רב-לאומיות, ורמות הסיבוך, השליטה והסיכון עלו בצורה משמעותית, יחד עם הדרישה מהמנכ"לים", הוא מסביר. "על מנת לשפר מצב זה הכנו תכניות לפיתוח עתודה ניהולית בקיבוצים. זיהינו, כי מעט מאוד קיבוצים מטפלים בנקודה זו בצורה שיטתית".
אחד האירועים הבולטים בשנה החולפת, המחאה החברתית, זוכה מרבין ליחס דו-ערכי. "בטח שיש בסיס למחאה, טוב שייעשה שינוי כיוון, בייחוד בנושאי המאקרו. כקיבוצניקים, בין המודל של כלכלת ארצות הברית למודל הסקנדינבי, אנחנו הרבה יותר קרובים בשאיפותינו לסקנדינביה. אני מקווה שבעקבות המחאה תיעצר הנהירה לכיוון ארצות הברית וננוע חזרה לכיוון של מדינת רווחה, יותר מסים ישירים, יותר מעורבות במניעת פערים ועוני". אך לצד התמיכה, מוטרד רבין מאוד מ"גזירות טרכטנברג", כפי שהוא מכנה אותן. "כל מה שהאוצר רצה לדחוף במשך שנים ולא הצליח, קיבלנו דרך הדוח הזה. חיסול מכון התקנים, ביטול מכסים, כל אלה הם מהלכים שיפגעו קשות במפעלים שפועלים בשוק המקומי, ואלה דווקא המפעלים עם הרווחיות הנמוכה יותר". אפילו בתעשייה הקיבוצית, מציין רבין, אמנם המפעלים הגדולים הם מוטי ייצוא, אך מעל 60% מהמפעלים הקיבוציים מוכרים בין 50%-100% מתוצרתם בשוק המקומי, וככאלה הם יכולים להיפגע קשות מהתקנות החדשות.
"התעשייה היא הבסיס של הכלכלה הישראלית. אין שום סיכוי לקדם צדק חברתי במציאות של אבטלה. אחד הדברים העיקריים שמבדילים אותנו מספרד ומיוון - עם 42% ו-25% אבטלת צעירים בהתאמה - הוא המגזר התעשייתי החזק שלנו. על כתפי הייצור החקלאי והתעשייתי עומדים החינוך, השירותים, הפיננסים ויתר המגזרים במשק".
הכתבה פורסמה ב''זמן הירוק''
