חדשות חקלאות, טבע, סביבה וההתיישבות הכפרית • מדור החדשות
החותם הנדיר מתקופת בית שני מעורר מחלוקת בקרב החוקרים
חוקרי רשות העתיקות טוענים כי המטבע שנמצא בחפירות מתחת לגשר רובינסון שימש לסימון מוצרים טהורים שהובאו לבית המקדש. לעומתם טוענים חוקרים באוניברסיטה העברית: הממצא מהגן הארכיאולוגי - ז'יטון ששימש את מִנהל בית המקדש
הפורטל לחקלאות טבע וסביבה 7-1-2012
ב-26 בדצמבר דיווחו העיתונים על תגלית מרגשת בחפירות שמקיימת רשות העתיקות מתחת לגשר רובינסון בגן הארכאולוגי בירושלים. החופרים מצאו חפץ דמוי חותם שטבועות עליו האותיות ''דכא ליה''. לדעת הארכאולוגים האחראים לחפירה, משמעות הכתובת בארמית ''טהור לה'', והחפץ שימש לסימון מוצרים טהורים שהובאו לבית המקדש. ואולם פרופ' שלמה נאה מהחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, ראש המכון למדעי היהדות ע''ש מנדל, חולק על הפרשנות של רשות העתיקות ומציע כעת פירוש אחר ומפתיע לכתובת – החותם שנמצא אינו אלא סוג של ז'יטון, הנקרא במשנה ''חותם'', שאִפשר למִנהל בית המקדש לפקח על המסחר בצורכי הקרבנות.
ידוע כי אדם שהביא בהמה להעלות לקרבן בבית המקדש, היה צריך להקריב אִתה נסכים, תוספות מן הצומח: סולת, יין ושמן, במידות שונות לפי סוג הבהמה. את הנסכים היה חייב לקנות בתחומי בית המקדש כדי שלא יהיה ספק לגבי כשרותם וטהרתם. מכירת הנסכים, כך מתואר במשנה (שכבר הוזכרה על ידי החופרים), נעשתה באופן ריכוזי. מקריב הקרבן היה משלם עבור הנסכים ב''משרד'' ומקבל לידיו חפץ דמוי חותם שעליו כתובת בארמית המפרטת את סוג הקרבן: ''ארבעה חותמות היו במקדש וכתוב עליהן עגל, זכר, גדי וחוטא; בן עזיי אומר: ארמית כתוב עליהן - עגל, דכר, גדי, חוטא'' (משנה שקלים ה, ד). המקריב היה נותן את החותם למוכר הנסכים ומקבל תמורתו את הנסכים הדרושים.
פרופ' נאה מסביר: ''כדי למנוע הטעיה ורמאות הגבילו את תוקף החותם כדי שלא יוכלו להשתמש בו ביום אחר. לשם כך, על פי המסורת שבמשנה ובתלמוד הירושלמי, צוין על החותם גם היום בשבוע, וכן שמו של משמר הכהונה שעבד באותו שבוע בבית המקדש''. משפחות הכהונה התחלקו לעשרים וארבע משמרות ועבדו לסירוגין, שבוע עבודה לכל משמר במחזור של כחצי שנה. תורנות שבועית זו הייתה הבסיס לשיטה עתיקה של מניין השבועות, ששימשה את עובדי בית המקדש והידועה היטב ממגילות לוח שנמצאו בקומראן.
ולעניין ה''חותם'' שלפנינו, מפרש פרופ' נאה את הכתוב בו: ''הכתובת כתובה בקיצורים עקב ממדיה הקטנים וכמתבקש בחפצים שימושיים כאלה. האותיות ''דכא ליה'' הן קיצור של שלוש מילים - 'דכר, א ליהויריב' (דכ' א' ליה'). 'דכר' בארמית משמעותה 'זכר' (אייל), כלומר הנסכים הדרושים להקרבת אייל. אחר כך בא שֵם היום בשיטת המשמרות - יום ראשון בשבוע של יהויריב, המשמר הראשון ברשימת עשרים וארבע המשמרות''.
פרופ' נאה חושף כמה קשיים בפירוש של רשות העתיקות ולפיו החותם שימש לסימון מוצרים טהורים שהובאו למקדש: ''הצמדת תווית 'טהור' לחפץ היא לא סבירה משום שחפץ עלול לאבד את טהרתו בקלות, די במגע של אדם טמא כדי לטמאו'', מסביר פרופ' נאה. ''יתר על כן, סימנים המעידים על טהרה חייבים להיות צמודים באופן שאינו מאפשר הסרה או העברה לחפץ אחר, בעוד שבַעצם שנמצא אין זיזים בולטים או נקב להשחלת פתיל כדי לקושרו באופן מהודק; ועל אף דמיונו לחותם מסתבר שלא שימש להטבעה, שכן הכתובת שעליו כתובה מימין לשמאל ולא בכתב ראי המשמש בדרך כלל בחותמות. השמירה על הטהרה צריכה להיעשות באמצעים בטוחים יותר, למשל על ידי חתימה ואטימה של כלים באופן שאי אפשר יהיה לפותחם בלי שהדבר יורגש.
''התגלית הארכאולוגית היא עדות חיה למִנהל המקדשי כפי שהוא מתואר במשנה'' מוסיף פרופ' נאה. ''פירוש זה מסביר גם את נדירותו של הממצא הארכאולוגי, שכן החותמות הנזכרים במשנה שימשו רק בתוך תחום בית המקדש אמצעי חליפין פנימי, ואפשר להניח שרק פריטים בודדים מצאו את דרכם אל מחוץ לבית המקדש''.
בשנים האחרונות מעלים חוקרים העוסקים ביהדות בעת העתיקה ספקות באשר למידת האמינות שיש לייחס לתיאורי הפעילות במקדש במקורות חז''ל. התגלית הארכאולוגית שלפנינו, המעידה כי במקום הזה יש במשנה מידע ממשי ומדויק על ההתנהלות במקדש, צריכה להזהיר מפני כל שלילה גורפת של האמינות ההיסטורית של מקורות חז''ל.
