בישראל יש רק 40-50 ימי גשם בשנה בממוצע באזור החוף, ורק ארבעה עד 30 ימי גשם באזורים הצחיחים יותר – מה שהקנה לה ניסיון רב בהתמודדות ממושכת עם מחסור במים. כמדינה היחידה בעולם שבסוף המאה שעברה היו בה יותר עצים מאשר בתחילתה, ואוכלוסייתה גדלה מפחות ממיליון לכמעט 8 מיליון בפרק זמן של 64 שנה, זכתה ישראל להכרה בינלאומית כמדינה מובילה בחדשנותה בניצול משאבי מים דלים. תקופות ארוכות של בצורת, לצד זינוק במחירי המים בשנים האחרונות, העלו את נושא ניהול משק המים לראש סדר היום הלאומי, והביאו את הכנסת להקים בשנת 2008 את ועדת ביין בנושא ניהול משק המים בישראל.
לאחרונה אחד משלושת חברי הוועדה – פרופ’ יואב כסלו, כלכלן באוניברסיטה העברית ומומחה בעל שם עולמי בכלכלה חקלאית, הכין עבור מרכז טאוב סקירה מקיפה בנושא. פרופ’ כסלו מצביע על כך שמשק המים של ישראל עומד בדרך כלל במשימותיו הודות למערכות הנדסיות משוכללות, לידע הרב שנצבר בנושא, לבסיס החוקי האיתן ולמקצועיות העובדים. עם זאת, הוא מזהה כשלים בניהול משק המים שמקורם במגבלות יכולתם של הגופים הממשלתיים – ולעתים בנכונותם – לקיים במלואן את המשימות המורכבות שמשק המים בישראל מציב בפניהם.
האתגר העיקרי נובע מכך שמאז קום המדינה, גידול האוכלוסייה עלה על הגידול בהספקת המים. בעוד כמות המים שסופקה בישראל גדלה בשיעור של כ-35 אחוז בין 1960 ל-2008, האוכלוסייה גדלה בשיעור העולה על 350 אחוז. המשמעות היא שצריכת המים לנפש בישראל ירדה באורח חד, אך הירידה לא הייתה אחידה בכל המגזרים. כפי שניתן לראות בתרשים הראשון, הצריכה הביתית לנפש לא ירדה ורמתה היום כמעט זהה לרמה הצריכה בשנת 1960. לעומת זאת, צריכת המים בחקלאות ירדה באופן תלול והגיעה לכדי פחות משליש מהרמה בשנת 1960 בחישוב לנפש – למרות הצמיחה המתמשכת בתוצר החקלאי לאורך העשורים.
המחקר של מרכז טאוב מראה פיצול בולט בין השימוש במים בחקלאות ובין התוצר החקלאי משנות 1950 עד 2009. הספקת המים כמעט לא גדלה בארבעת העשורים האחרונים – אף שחלק גדול מהמים השפירים הוחלף מושבים (שפכים מטוהרים) – ואילו תפוקת הגידולים שדורשים מים גדלה בהתמדה. במשך התקופה גדלה התפוקה ליחידת מים פי שבעה. הגידול בתפוקה התאפשר בזכות ההשקעות בענף, שיפור דרכי הייצור והמעבר לגידולים וזנים משובחים.
ישראל אכן נקטה צעדים משמעותיים כדי להגביל את צריכת המים ולהגדיל את ההספקה, אך כסלו מוצא שבכל זאת קיים חוסר איזון מתמשך בין היצע וביקוש, שמתבטא בהפקת יתר של מים ממקורות טבעיים בישראל. הפקת היתר מעוררת כמה בעיות רציניות. ראשית, כאשר הרזרבות נמוכות, אין עתודות להתמודד עם התפתחויות בלתי צפויות. רצף של כמה עונות שכמות הגשם בהן תהיה נמוכה מהממוצע עלול לגרום למשבר מים בהיעדר עתודות מספיקות. נוסף לכך, כתוצאה מהפקת יתר נפגעת גם איכות המים, ויש פגיעה ישירה גם במקורות המים – האקוויפרים, האגמים והמאגרים.
הממשלה ורשות המים לא עמדו מנגד מול התפתחויות אלו. מימיה הראשונים של המדינה ועד שנות השישים, רוב צרכני המים – ובכלל זה החקלאים – יכלו להשתמש במקורות המים הקרובים אליהם, ועלות ההובלה הייתה מינימלית. בתחילת תקופה זו עלות הפקת המים הייתה רק כ-0.50 ש”ח למ”ק במחירים של היום.
עם גידולה של המדינה, המקורות הסמוכים כבר לא הספיקו והיה צורך להוביל מים ממקומות שופעי מים לאזורים הצחיחים. למוביל הארצי, שהקמתו הסתיימה בשנת 1964, היה תפקיד מרכזי בהתפתחות זו. פרויקט זה ייקר את עלות ייצור המים לכ-1.70 ש”ח למ”ק במחירים של היום. אולם תוך כמה עשורים גם מקור זה לא סיפק את צורכי המים, וישראל נכנסה לעידן השלישי של התפתחות משק המים – הפקת מים באמצעות התפלה (שלושה מפעלי התפלה גדולים כבר פועלים בחוף הים התיכון ושניים נוספים נמצאים בבנייה). מפעילים יקרים אלו ייקרו את עלות הייצור של המים לכ-3 ש”ח למ”ק.
נוסף לאמצעים הללו, התבסס השימוש במים מוּשבים והופעלו גם רפורמות חשובות, ובהן ייסוד הרשות הממשלתית למים ולביוב והקמת תאגידי מים ברשויות המקומיות – במקום ניהול ישיר של הרשויות עצמן.
עם זאת, הפקת יתר ממשיכה להוות בעיה רצינית, והיא עלולה להחמיר אם יתברר שכמות המים שתעמוד לרשותנו מהמקורות הטבעיים תלך ותקטן בגלל ירידה מתמשכת בכמות הגשמים. הפקת יתר נראתה במאגר החוף כבר בשנות השישים, ועל אף אזהרות חוזרות ונשנות, המדיניות לא תוקנה. ההערכה היא שלאורך שנות התשעים הפקת היתר מכל המקורות הטבעיים הייתה 80 מיליון מ”ק לשנה.
המחקר של מרכז טאוב מצביע על כך שבניהול משק המים חשוב מאוד לשמור על המשאבים, למנוע ניצול או הפקת יתר של המים במאגרים ולהבטיח תכנון נכון של עתודות מים לשנים שחונות, בבחינת עתודות לשעת חירום. לאורך השנים הממשלה לא מילאה את תפקידה בתחום זה כהלכה, והממונים על ביצוע המדיניות לא עמדו כראוי על משמרתם בהגנה על משאבי המים.
כסלו מאמין כי הכישלון של הממשלה אינו תוצאה של טעויות בודדות אלא מבני: את עבודת הממשלה מבצעים אנשים הנושאים בעומס גדול; יכולתם מוגבלת, הם נתונים ללחצים ולעתים גם מוטים בהחלטותיהם. על פי כסלו, הדרך למתן את כשלי הממשלה היא להגביר את השקיפות ואת מעורבות הציבור במשק המים.
מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל הוא מוסד עצמאי ולא מפלגתי למחקר חברתי-כלכלי, היושב בירושלים. המרכז עוסק במחקר בלתי תלוי של המצב החברתי-כלכלי בישראל ומעלה חלופות חדשניות וישימות למדיניות ציבורית, החותרת לצמצום אי-השוויון ומקדמת את רווחתם של תושבי ישראל. המרכז שואף להשפיע על עיצוב המדיניות על-ידי קיום קשר ישיר עם מעצבי המדיניות והעשרת הדיון הציבורי המתלווה לתהליך קבלת ההחלטות במדינה.
